זעאתרה אקספרס בע"מ נ' עמר,ראש העיר ואח'

פסק דין

1.העותרת הגישה נגד המשיבים עתירה ובה ביקשה להורות למשיבים לקיים פסק דין שניתן על ידי כבוד השופט קיסרי, וליתן לה רישיון עסק.

2.העותרת מנהלת בתחום העיר נשר עסק של מכירת חלפים משומשים וסחר בכלי רכב לאחר תאונות (להלן: "העסק").

3.העותרת הגישה לעירית נשר ביום 5.12.05 בקשה לרישיון עסק, כנדרש על פי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח- 1968 (להלן: "החוק") ועל פי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה- 1995 (להלן: "הצו").

4.המשטרה התנגדה למתן הרישיון.

5.בין העותרת ועירית נשר התנהלו מגעים בקשר לאפשרות רישוי העסק , ובין היתר נדרשה העותרת להקים גדר וקירוי של חלק מהעסק.

6.בד בבד ננקטו נגד העותרת הליכים בגין ניהול עסק ללא רישיון וביום 27.2.09 אף ציווה בימ"ש על העותרת לסגור את העסק עד ליום 15.6.08, אלא אם כן תקבל רישיון עסק עד מועד זה.

7.בעת"מ 4040/07 הגישה העותרת עתירה מינהלית נגד עירית נשר ונגד המשטרה, ובה ביקשה לקבל הסכמת המשטרה ולעכב כניסתו לתוקף של צו הסגירה. המשטרה הסירה התנגדותה והעותרת משכה את עתירתה, באופן שמאותה עת נשארו רק התנאים שנדרשו על ידי עירית נשר, דהיינו הקמת הגדר וקירוי העסק.

8.בין המשיבה והעיריה המשיכו מגעים ומשלא הגיעו לעמק השווה חזרה העותרת ועתרה נגד העיריה בעת"מ 4227/07. בעתירה זו ביקשה העותרת להורות לראש העיר ליתן לה רישיון עסק קבוע או זמני ולבטל את התנאים של הקמת הגדר והקירוי. גם עתירה זו משכה העותרת , על יסוד הודעת העיריה כי תינתן לעותרת זכות טיעון בפני רשות הרישוי.

9.לאחר מגעים וסיורים במקום סיכמה ועדת הרישוי את הדיון בציינה כי "סוכם" על הקמת קיר, כי יבדק במשותף מה נדרש לטובת חזות העיר וכי העותרת תגיש לועדת הרישוי תכנית שתכלול הסדרי תנועה וקירוי. כן נאמר כי "רישיון העסק ינתן בכפוף לאמור בשלושה תנאים אלה" וכי יטופל לדחית צו הסגירה עד 15.1.08.

10.בעקבות החלטה זו הגישה העותרת עתירה נוספת (עת"מ 336/08) ובה טענה כי זכותה להפעיל את העסק מעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק וכי הגבלת זכות זו יכול שתעשה רק מכוח החוק. לטענתה, הדרישה לקירוי, על מנת שלא לפגוע בחזות העיר, אינה חוקית ודינה להתבטל. המשיבים בתגובתם לעתירה הנ"ל מנו טעמים רבים לסרוב למתן רישיון העסק, טעמים שחורגים מהטענה בדבר הפגיעה בחזות העיר (שהיתה הטענה היחידה של המשיבים במהלך כל הדיונים הקודמים, הן בבית המשפט והן במגעים בין הצדדים).

11.ביום 10.6.08 ניתן פסק דינו של כבוד השופט קיסרי בעתירה (להלן "פסק הדין") ובו נקבע כדלקמן:

"אזי התוצאה היא שאני מקבל את העתירה ומורה למשיבים לתת לעותרת רישיון עסק. ברישיון ייכללו רק התנאים הבאים (שהעותרת תידרש למלאם תוך שנים עשר חודשים). קבלת אישור הוועדה המקומית לתכנון ובנייה להסדרי תנועה וכן במידה ונכלל בין התנאים שקבעה המשטרה תנאי של גידור המגרש – ביצוע הגידור בהתאם לנדרש על ידי המשטרה".

12.המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין (עת"מ 6189/08) ובערעור נטען כי שגה בימ"ש בקובעו כי אין לשמוע נימוק סירוב הנעוץ בהעדר אישור הועדה לתכנון ולבניה בקשר לרישוי מתקני האחסנה של העותרת .

13.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים והוגשו סיכומים בכתב, ניתן ביום 12.5.10 פסק דין בעתירה שקבע כדלקמן:

"הוברר כי ההליך שנערך לגבי רישוי המשיבה לא כלל הפניית הבקשה לחוות דעת המשרד להגנת הסביבה בעקבות פרט 8.7(ב) לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה-1995, נוכח העובדה שעסקה של המשיבה כולל גם פירוק. בנסיבות אלה איננו רואים מנוס מקבלת הערעור, בלא שנידרש לנושאים אחרים. המערערים יפנו תוך 14 יום מהיום למשרד לאיכות הסביבה בצירוף כל החומר הרלבנטי (בתוך שבוע מהיום תוכל המשיבה לצרף חומר שתרצה על-ידי העברתו למערערים). כנמסר הפרקטיקה היא כי פקח המשרד להגנת הסביבה יבקר בעסקה של המשיבה, לפני מתן חוות דעתו. אנו יוצאים מן ההנחה, כי בהזדמנות הביקור יאופשר למשיבה להשמיע דבריה בפני הפקח. משתוגש חוות דעת המשרד להגנת הסביבה יתנו המערערים החלטתם. יש לקוות כי הליכים אלה ייעשו בהקדם האפשרי. הערעור מתקבל לפי האמור, ופסק הדין קמא יתבטל, בלא צו להוצאות".

14.בעקבות פסק הדין הגישה העותרת בקשה להורות על מחיקת העתירה ללא צו להוצאות. בבקשה טענה העותרת כי העיריה היא זו שלא העבירה את בקשת העותרת לרישיון עסק למשרד לאיכות הסביבה וגם בית המשפט העליון הביע דעתו כי ההתנהלות לא היתה באשמת העותרת, כאשר ביטל את פסק הדין ללא צו להוצאות. באשר לועדה נטען כי היא קיבלה את הבקשה לרישיון עסק עוד בשנת 2001 ולא נטען כי המתקנים שנבנו על המקרקעין טעוני היתר. לטענת העותרת מדובר בסככה הקיימת במקום 40 שנה והועדה והעיריה מעולם לא טענו לאי חוקיותה. כן נטען כי הועדה הודתה כי אינה מוסמכת לדון בתכנית הסדרי תנועה, כפי שנקבע בפסק הדין שבוטל.

15.המשיבים 1 ו- 2 טענו כי יש לחייב את העותרת בהוצאות מאחר והעתירה הוגשה ללא ניקיון כפיים ומבלי שצורפה מלכתחילה הועדה, שהיא צד רלבנטי. לטענת המשיבים, העותרת מבקשת לקבל רישיון עסק מבלי שמילאה אחר התנאים הקבועים בחוק ובנסיבות אלה, אין מקום לפטור את העותרת מתשלום הוצאות.

16.הועדה טענה כי כלל לא היה מקום לצרפה כצד לעתירה מאחר ומתן אישור להסדרי תנועה אינו בסמכותה והיא נדרשה, שלא לצורך, לקחת חלק בהליך שהוא שגוי מעיקרו.

17.העותרת הגישה תשובה לתגובות. באשר למשיבים 1 ו- 2 היא טענה כי התנהלותם היתה שלא כדין וכי היא נדרשה להגיש את העתירה שעניינה מילוי התנאי שנקבע בפסק דינו של כבוד השופט קיסרי. העותרת הוסיפה וטענה כי לאחר פסק דינו של ביהמ"ש העליון אישר המשרד לאיכות הסביבה את בקשתה בתנאים, שמולאו במלואם, אך המשיבים המשיכו בסרובם ליתן לה רישיון עסק והיא נאלצה להגיש עתירה נוספת התלויה ועומדת בפני בימ"ש זה.